פרויקט הגמר של רחל ערבה עומייסי

הפרחים והחומרים שבחרתי:
בעבודתי בחרתי את השרפרף המייצג את הכיסא במטבח – מקום  ישיבתה הקבוע של אימי בכל בוקר בו הייתה מתחילה את היום בסריגה.
צמר סרוג חלקית שלא הסתיימה סריגתו  – קטיעה של חיים, ושלא נסרגו כל כדורי הצמר, ולא זכתה להכיר את נכדתה. הוספתי  לצד המסרגות ידיים מגבס לבן (להשלים את החסר בתמונה), ועל יד אחת שילבתי צמידים בעיטור פרחים, צמידים שענדה קבוע.
שמונה ענפי הערבה – כשם המשפחה וכמניין נכדיה של אמי, השזורים בתוך חוט הצמר, לאור הזיקה החזקה בין אמי לנכדיה ודאגתה לנכדיה עד יומה האחרון, לאלו שזכו להכירה וגם לאלו שכבר לא…
סחלבים, חרציות, תגית – מסמלים משהו חדש, מרענן, חזק – שנולד, המשכיות החיים.
קרספידיה – דומה במראה ובמגע לכדורי צמר שנוצרים בסוודרים.
שזרתי את הפרחים בין ועל ענפי הערבה – שילוב של שתי תקופות חיים, של דור אחד עם האחר.

 "אהבתי לפרחים היא ארוכת שנים. זוכרת בילדותי את מוכר הפרחים בשכונה ברחוב רמב"ם בגבעתיים,    שהיה רוכב על תלת אופן ומציע למכירה סייפנים וציפורנים. מאז ומתמיד הסייפן הלבן אהוב עלי בשל גובהו, זקיפותו, קומתו וחוזקו. המתנה המועדפת עלי להגשה היתה תמיד פרחים. "דבר אלי בפרחים…" זה ממש כך, יש בפרחים המון מסר ורגש, וחוויית קניית הפרחים תמיד גרמה לי התרגשות לא מוסברת בכל פעם שנכנסתי לחנות.
לא חשבתי שאלמד את תורת השזירה עד שהכרתי את אורית הרץ – מנהלת בית ספר לשזירת פרחים. התוודעתי אלייך, אורית דרך הפייסבוק, כשבכל פעם היה עולה הפרופיל שלך בדפדוף המהיר שלי,  כאילו אמר – עצרי רגע, ראי. מדוע לא תלמדי משהו שאת כל כך אוהבת?
כך הגעתי לקורס מתחילים, ובסיומו, בזכותך, שמאוד פרגנת, הענקת לי ביטחון וחשפת את היכולות החבויות בי –  המשכתי למתקדמים.
אין ספק שלהגיע לשיעור בצל קורתך זה כמו להגיע ליום כיף בגן עדן, מכל הסיבות בעולם: השיעור מתקיים בביתך בקיבוץ נען, בית הפתוח, דלת פתוחה לרווחה מכל הלב ועם המון אהבה. מצד אחד זהו בית ספר לכל דבר שמקיים מספר קורסים שבועיים, אך שלא בדומה לבתי ספר, זהו לגמרי אי של שלווה, אוויר צח ופתוח, ציוץ ציפורים, שירים עבריים ברקע ותיעוד היצירה של כל אחת במצלמתך בסוף השיעור. גדולתך מתבטאת בהיותך אמנית גדולה, מתבטאת בהכלה, בהיותך אישה צנועה, מחוברת לטבע – בחיבוקך החם שאין שני לו.
בעיני, אורית הרץ, את נכס, אוצר, דוגמה ומופת, דמות מיוחדת שעושה ותורמת רבות למען הכלל.
מאחלת לך שתמשיכי לפרוס כנפיים ולעוף רחוק, אל מעבר לאופק, כדי להגשים כל חלום ומשאלה – ויש לך רבים כאלו. החלום הקרוב שלי כבר התגשם. מור שולמית בתי, הנכדה שלא זכתה להכיר את אמי, מתחילה ללמוד אצלך כאן, בגן העדן של אורית, בקורס השזירה למתחילים שייפתח בקרוב.
את, אורית, קראת לזה – דור ההמשך.
ואני אומרת…כפי שפתחתי…"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר…" ומתפללת ומודה לאל בעבור כל אור הנרות המאירים את חיי, שנזכרו בעבודה זו!
תודה על כל הטוב!"